מושב 5: “שכנות” בערים מעורבות – מושג רלוונטי לעתיד


DSC_4436 copy מושב 5: “שכנותבערים מעורבות מושג רלוונטי לעתיד 

מושב לכבודו של פרופ’ רימסטמה, מנהל קרן המבורג לקידום המחקר והתרבות

(22-10-2015)

מנחה: הרב דוד מנחם, רב שכונת רסקו בירושלים

דוברים

  • פרופ’ יפעת וויס, מכון ון ליר וראש מרכז מינרבה, האוניברסיטה העברית
  • עו”ד מיכל פינצ’וק, מנכ”לית ארגון אס”ף, ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל
  • פרופ’ אמל ג’מאל, ראש התוכנית הבינלאומית במדע המדינה ותקשורת פוליטית, אוניברסיטת תל אביב

פרופ’ יפעת וויס:

אני עסקתי בחיפה. האינתיפאדה השנייה העלתה בי מבט מחודש על העיר שבה נולדתי. צמחה בי הבנה מאוחרת: הילדות שלי מורכבת יותר מכפי שהייתי מודעת.

המושג הראשון שהתערער אצלי באינתיפאדה השנייה הוא “דו-קיום”. חיפה מתהדרת בדו-קיום, ויכול להיות שיש היבטים שלגביהם זה תיאור ראוי. יש היבטים שבהם יש שיתוף, רצון טוב ומגע חיובי בין יהודים וערבים. אבל המושג “דו-קיום” הוא בכל זאת בעייתי. זה מושג שמצייר או מדמה משוואה שוויונית. השוויוניות שעולה מן המושג היא בעייתית קודם כול במובן המספרי. רק 15% מתושבי חיפה הם ערבים.

בחיפה יש דו-קיום במובן של מציאות חיים משותפת, אבל יש אשליה והסתרה. ערים מעורבות הן לא מעורבת כפי שאנחנו מדמים בעיני רוחנו כשאנו משתמשים במושג הזה. גם המושג “עיר מעורבת”, כמו המושג “דו-קיום”, הוא מושג מטעה.

להשקפתי, “עיר מעורבת” היא מעורבת במובן המנדטורי: יהודים וערבים חיים זה לצד זה תחת שלטון חיצוני שמתווך בין שתי הקהילות (גם אם אינו ניטרלי). השימוש במושג “עיר מעורבת” במצב שבו השליטה אינה בידיו של ריבון חיצוני אינו הולם. השליטה כעת היא בידי אחד מהצדדים המסוכסכים, אחרי מלחמה, שבמהלכה הצד השני ברח וגורש. לכן זה מושג מטעה ומבלבל. הוא משכיח את העובדה שהלכה למעשה הרוב היהודי חי לצד שאריות של קהילה פלסטינית.

בחיפה מתקיים גם דייר אחר, “הדייר שאיננו קיים”. זה דייר המוטבע במרחב, הדייר הפלסטיני שכבר איננו, זה שברח או גורש, דייר נעדר. הוא קיים בתודעה ובזיכרון, הוא נוכח במרחב. הוא משפיע על המודעות של הדייר הערבי ושל הדייר היהודי באופנים שונים. רבים מהיהודים מתעלמים ממנו. אני מניחה שהדייר הערבי לא יכול להתעלם ממנו. היהודי רואה אותו אם הוא רוצה בכך. אלה “שכנים דיאכרוניים”. אלה לא שכנים שגרים זה לצד זה בו-זמנית, אלא בזה אחר זה. אם כן, בחיפה יש מציאות של שכנות סינכרונית ושל ויש שכנות דיאכרונית. בעיניי ההתעלמות מאותו דייר נעדר היא שגיאה.

בירושלים יש מציאות שונה. הערבים בחיפה הם אזרחי ישראל. בירושלים השכנות בין יהודים לערבים היא שכנות בין אזרחים לכאלה שהם במעמד אחר. אי-שוויון מובהק. במבנה האזרחות יש יסוד בסיסי שלא מאפשר מושגים מעורבים. עיסוק ברב-תרבותיות אינו הולם כאן.

גם ברמה המושגית יש לנקוט כנות. ירושלים היא עיר כבושה. אנחנו חיים יחד, זה המצב הנתון. האם יש פתרונות עירוניים בהיעדר פתרונות מדיניים? אני לא יודעת. עם זאת, אני משוכנעת שנעזור לעצמנו אם נסדר את המושגים, ונהיה כנים יותר. הבה נחפש לתאר את הדברים כמות שהם.

עו”ד מיכל פינצ’וק:

המטרה של קובעי המדיניות בישראל היא מטרה הפוכה מזו של מארגני הכנס, שמבקשים ליצור שכנות טובה. ממשלת ישראל מצהירה על כך שהיא רוצה להמאיס את חייהם של מבקשי המקלט בישראל. זה עיקרון שמתורגם גם למדיניות בשטח, ומתקן הכליאה בחולות הוא הביטוי הבולט של מדיניות זו. החוק למניעת הסתננות מצהיר שמטרתו להוציא את מבקשי המקלט ממרכזי הערים: למנוע שכנות, להרחיק, לנתק מגע.

DSC_4409 copy

דוח חמור של מבקר המדינה ממאי 2014 יוצא נגד ממשלת ישראל על כך שמעולם לא גיבשה מדיניות לגבי מבקשי המקלט, מלבד הפעלת מתקן הכליאה. הנטל נופל על התושבים שחיים לצד מבקשי המקלט ועל הרשויות המוניציפליות. הרשויות המקומיות מנסות להתמודד עם מבקשי המקלט באופנים שונים. בתל אביב יש ניסיון להכיל את מבקשי המקלט. עיריית אילת, לעומת זאת, מצהירה שלא תיתן שירותים למבקשי המקלט ששוהים בה.

שוויון הוא שמייצר שכנות טובה. כוונתי לשוויון בסיסי ויום יומי: נגישות לשירותים, האפשרות להתפרנס. למבקשי המקלט בישראל היום יש אשרות שמעניקות להם הגנה מפני גירוש לארץ המוצא בלבד. אין להם זכות לשירותי בריאות או רווחה ואין להם זכות לעבוד. על האשרה מצוין מפורשות: האשרה אינה מהווה רישיון עבודה. בפועל, הממשלה הבטיחה שלא תפעל נגד מעסיקים שמעסיקים מבקשי מקלט. החוק מחייב לרשום ילדים למסגרות חינוכיות, אולם בפועל אנחנו נתקלים בבעיות גם בתחום הזה.

על פי חוק, מותר לכלוא אדם כדי להרחיק אותו ממרכזים עירוניים לפרק זמן של שנה בלבד. הטעם לכך לא ברור. מובן שהנזק שנגרם לשכנות הוא עצום: מי שהצליח להסתדר וליצור מעגל חברתי תומך נתלש מהמציאות, נכלא במשך שנה בחולות ואז נאלץ להתחיל מאפס. זה מהלך הרסני.

עוד עניין הוא התנאים הפיזיים. חייב להיות שטח שמאפשר לאנשים לחיות זה לצד זה, ולא זה על זה או זה על חשבון זה. נדרשים תנאים פיזיים מינימליים לקיום בכבוד. אתרכז בתל אביב, שבה הריכוז הגבוה ביותר של מבקשי מקלט. בשנת 2011 זרים היו 61% מהאוכלוסייה של חמש השכונות המרכזית בדרום תל אביב (נווה שאנן, פלורנטין, שפירא, קריית שלום ושכונת התקווה). ההשלכות לגבי התושבים הוותיקים עצומות. לא רק הצבע השתנה אלא גם הצפיפות. למעשה, האוכלוסייה כמעט הכפילה את עצמה מבלי להתאים את תשתיות.

אין מדיניות של פיזור. במשך שנים מבקשי המקלט פשוט נשלחו לתל אביב. אין הכוונה, אין תכנון, ומרגע שהתגבשה בדרום תל אביב קהילה באופן טבעי נמשכים לשם עוד ועוד מבקשי מקלט. גם לישראלים יש יותר אפשרויות תעסוקה בתל אביב, כמובן שגם למבקשי מקלט. לאחרונה שוחררו 1,200 אנשים מחולות. האשרה שהם קיבלו קבעה שאסור להם להגיע לתל אביב. זהו ניסיון ראשון לנתב את מבקשי המקלט לאזורים אחרים. הפיזור עצמו אינו הבעיה. אין טעם בפיזור שאינו מלווה באפשרות להתקיים. ללא זכויות מאוד קשה לשרוד בלי מעגלי תמיכה, ומעגלי התמיכה נמצאים בריכוזי האוכלוסייה הגדולים.

מצד אחד, המדינה חייבת להזרים משאבים לאותם אזורים מוזנחים שבהם יש ריכוז גבוה של מבקשי מקלט. מצד שני, יש לפעול באופן מושכל ולעודד פיזור טוב יותר של מבקשי מקלט בארץ, וזה ייעשה רק באמצעות מתן זכויות. רק אם מבקשי המקלט יוכלו להתקיים בכבוד, להתפרנס בכבוד ולקבל שירותי בריאות ורווחה תוכל להיווצר שכנות טובה.

פרופ’ אמל ג’מאל:

שאלו אותי אם אדבר בעברית או בערבית. לערבית אין פה מקום. מבחינה זו, הכנס במשכנות לא מסמל את השכנות הטובה. בחרתי לדבר בעברית דווקא כדי להדגיש שזהו מקומה של העברית בלבד. ובכל זאת, אתחיל מפתגם בערבית: “השכנות ולא השבט”. חברה ערבית מסורתית בנויה מקבוצות קוהרנטיות הומוגניות (“משפחות”, משפחות מורחבות, שבט), אבל השכן קודם למשפחה. זו אמירה אתית ממדרגה ראשונה. הנאמנות לשבט אמורה להיות נאמנות עיוורת, ובכל זאת התרבות הערבית נותנת עדיפות לשכן על פני המשפחה. על פי פתגם נוסף, או שאתה משלים עם שכן בעייתי או שאתה עוזב. אין אפשרות לחסל אותו.

DSC_4431 copy

קל וחומר במצב קולוניאלי. בירושלים יש מציאות של כפייה. שכנות לא יכולה להיות בכוח, שכנות חייבת להיות בנויה על כוונות טובות, הוגנות ושותפות. רק כך ניתן לבסס יחסי שכנות. מימוש הזהות ומימוש האני הקולקטיבי בירושלים מבוסס על הדחיקה של השכן, על גדיעת השותפות עם השכן. עיר היא מרחב פתוח שיש בו שונות. העיר בנויה על אתיקה אזרחית. הזהות לא יכולה להיות הקרטריון הבסיסי והבלעדי למיסוד מערכת היחסים עם האחר בעיר.

הזהות היא הכרחית, היא קיימת ולא ניתן להתעלם ממנה. לנוכח האתגר שמציבות הזויות השונות נדרש גישור. בערים מעורבות הדחיקה של זהות האחר מגיעה לשיאה, עד כדי ביטול האחר. לשכנות יש אתיקה, אנחנו צריכים להקפיד עליה כדי שהשכנות תתממש. שכנות אין משמעה קיום פיזי בסמיכות. היום יש סגרגציה, גטאות, בטונדות. יותר ויותר הפרדות, יותר חומות. החומה לא חייבת להיות פיזית, חומה היא גם תרבות פוליטית שנוגדת את האתיקה של שכנות, ומקשה על אלה שיש להם כוונות אחרות.

במערך יחסי הכוחות כיום מתחזקת הזרות. הפוליטיקה ביום יום מעצימה את ההפרדה ואת חוסר האמון. המציאות הפוליטית והביטחונית נוגדת אפשרות לגישור, עד כדי הידרדרות לטרור. מה מביא אדם לטרור? הוא לא רק קורבן להסתה, הוא נדחק למקום הזה, ואין להתנער מהאחריות הזאת. האתגר המרכזי הוא להחזיר מעט מהאמון ומההוגנות בין הצדדים.

דיון:

שאלה: מה הרלוונטיות של “שכנות דיאכרונית” לגבי מזרח אירופה?

פרופ’ יפעת וייס:

עם תום הקומוניזם צפו שכבות קניין וזיכרון במזרח אירופה. הדייר הנעדר רלוונטי גם שם. אבל יש הבדל מהותי: במקרים רבים במזרח אירופה אנחנו מדברים על דייר שאינו חלק מהמרקם החברתי. אלה חברות שעברו אתניפיקציה. פולין, למשל, היא מדינה חד-אתנית. בישראל המקרה שונה, האחר הוא גם נעדר וגם נוכח.

שאלה: שכנות היא מושג חתרני שכמעט חורג מהשיח הפוליטי, וככזה הוא מאפשר גם דברים אחרים.

DSC_4417 copy

 

פרופ’ אמל ג’מאל:

הדגש, לפחות שלי, על הפן הפוליטי לא בא לדחוק את השכנות האנטי-ממסדית. יש שכנים שמתעקשים לשמור על הגשרים ביניהם, גם כנגד מדיניות ממוסדת. זה קיים וחשוב להפנות לכך תשומת לב. חשוב להדגיש את השכנות כחתרנות או כפעילות שמציבה מודל חלופי לדגם הדומיננטי. במציאות של היום, בתרבות הפוליטית הדומיננטית, שכנים טובים נתפסים כבוגדים ולא כגיבורים. חשוב להצביע על כך וגם על מידת האחריות של הסוכנים האלה.

פרופ’ יפעת וייס:

מלמעלה עושים כל דבר אפשרי כדי להפריד. בשביל להתנגד צריך המון פעולה מלמטה. עד כמה האדם הבודד שלא מקבל את ההפרדה ביום יום משפיע? תל אביב לא מקבלת את המדיניות של מדינת ישראל בפועל, זו התנגדות מסוימת. עד כמה ההתנגדות הפרטית, האזרחית משפיעה על תהליכים גדולים יותר? זו שאלה.

עו”ד מיכל פינצ’וק:

למרות התדמית, בדרום תל אביב ביום יום הכול שקט ורגוע. יש תחושת נינוחות. חיים בשכנות. האחווה כן נוצרת בשטח.

שאלה: ליום יום יש כוח שהוא אחר מהכוח הפוליטי. אולי אפשר להרחיב את השכנות משם. אולי להחליף את השכנות בסולידריות. אקטיביזם יכול לייצר שינוי במדיניות.

פרופ’ אמל ג’מאל:

אני לא אוהב להיות נביא זעם. אני מאוד מעריך את מה שקורה בשטח. יש דברים טובים בשטח. אבל אתם לא מרגישים שאנחנו ברגרסיה? המציאות היא חזקה. הרצון להיות נוכח והרצון לחיות הוא חזק, ונוצרו זירות של חיים מעורבים. אבל בסופו של דבר יש מודל דומיננטי שתחתיו או שאתה מקבל את הכפיפות או שאתה חי בסגרגציה. עם כל הכבוד, החברה הישראלית בוחרת שוב ושוב ללכת בכיוון ההפוך. אולי המציאות היא דיאלקטית, אולי צריך להיות רע כדי שיהיה טוב. יכול להיות, ימים יגידו.

עו”ד מיכל פינצ’וק:

אני אופטימית. סולידריות קיימת. מתי הסולידריות תתורגם לשינוי אמיתי, לשוויון? בעיניי צריך לשאוף לזה.

סיכום הרצאות ועריכה: אסיף הוצאה לאור ומרכז כתיבה ועריכה